קינו והרמס מגיעים למדינה שנראית ריקה מאדם ומתפקדת על ידי מכונות. לאחר זמן מה שהם מסתובבים במדינה הם מגלים שכל האנשים חיים בנפרד אחד מהשני בשולי המדינה. הם פוגשים איש אחד והוא מספר להם שלפני הרבה זמן המדענים של המדינה המציאו מכונה נוזלית שמאפשרת למי ששותה אותה לקרוא מחשבות. כל אזרחי המדינה חשבו שזה נהדר וכולם שתו מזה, כולל אותו ואת אהובתו. אך מהר מאוד הם הבינו כמה נורא זה לדעת מה האחר חושב בכל עת; ובמקום לגרום להרמוניה במדינה, כפי שחשבו, זה גרם לכאוס ושינאה. וכך, אזרחי המדינה הבינו שהפתרון היחיד הוא לחיות בנפרד, רחוק מספיק כדי לא לשמוע את המחשבות אחד של השני.

לקראת סוף עונת החורף, כשהכל עדיין חורפי ומושלג, קינו והרמס מוצאים במקרה שלושה אנשים מורעבים על סף מוות. הם מספרים שהם סוחרים שהמשאית שלהם נתקעה בשלג בתחילת החורף, וכדי לשרוד את החורף עד עכשיו הם אכלו את הסחורה שלהם. קינו מסכימה לצוד להם ארנבים כדי שיאכלו ובכך להציל את חייהם. תוך כדי היא מהרהרת בשאלה המוסרית: האם זה בסדר לקחת את חייהם של הארנבים כדי להציל את האנשים?

קינו והרמס מטיילים בכמה מדינות שונות אשר המתרחש בהן סובב סביב ספר הניקרא "ספר הנבואה". במדינה אחת אנשים פירשו את הכתוב בו כנבואה שאומרת שהעולם ייגמר בעוד שלושה ימים. מדינה שנייה פירשה שהם צריכים לפתוח במלחמה נגד מדינה אחרת. אך מאיפה באמת הגיע הספר ומי כתב אותו? ובין לבין קינו והרמס ביקרו במדינה בעלת מסורת משונה.

כשקינו והרמס עוצרים לנוח בשדה פרחים אדומים קינו נזכרת בתקופה שהייתה ילדה. במדינה שבה גדלה כל האזרחים חייבים בגיל 12 לעבור ניתוח כדי להפוך למבוגרים שעושים מה שאומרים להם. הילדה הייתה רק כמה ימים מלהיות בת 12 ולעבור את הניתוח; אבל בזמן הזה היא פוגשת את קינו, מטייל שמבקר במדינה, והשניים נהיים חברים. במהלך התקופה שבה הם מבלים יחד לילדה מתחילים לעלות ספקות בקשר לניתוח...

כאשר קינו והרמס נוסעים על מסילת רכבת ישנה הם פוגשים איש שמצחצח את המסילה כבר 50 שנה. קינו מצטרפת אליו להפסקת אוכל ובינתיים היא מספרת לו על הביקור שלה במדינה בעלת טכנולוגיה מתקדמת שבה אנשים לא צריכים לעבוד, אך הם למרות זאת עובדים קשה מאוד. לאחר מכן, קינו והרמס פוגשים עוד שני אנשים שעובדים על המסילה, גם כבר 50 שנה, כאשר כל אחד הופך את העבודה הקשה של השני למיותרת.

קינו והרמס מגיעים למדינה שנאמר עליה שהיא מדינה נהדרת למטיילים, אך מהר מאוד מגלים שהמציאות אחרת לגמרי. בכניסתם למדינה נותנים לקינו שתי אפשרויות: להתחרות בקרבות של חיים ומוות, הפרס על הניצחון הוא להיות אזרח מדרגה ראשונה והאפשרות לקבוע חוק אחד; או להפוך לעבד כאזרח מדרגה שנייה. חוקים שנקבעו על ידי המלך האכזר והנהנתני. קינו, מתכננת להיכנע כדי שתגורש מהמדינה, מחליטה להשתתף בתחרות. נגדה מתחרים חזקים, כשלכל אחד הסיבות והמניעים שלו להתחרות. אך משהו מונע ממנה לפעול לפי התכנית המקורית שלה להיכנע ומחליטה להתחרות כדי לנצח.

בהמשך לאירועי הפרק הקודם, קינו מעפילה לחצי הגמר של התחרות. לפני חצי הגמר נותנים למשתתפים לראות הצגה, באדיבותו של המלך, שמסבירה איך המלך עלה לשילטון בכך שרצח את אביו ולאחר מכן גם ניסה לרצוח את משפחתו. קינו מצליחה להביס המתחרים שלה אחד אחרי השני מבלי להרוג אותם, אך בגמר היא צריכה להילחם מול אדם שהפרס על הניצחון הוא לא מה שגרם לו להתחרות, אלא מניע נסתר. מה שמוביל לסוף לא צפוי של התחרות.

קינו והרמס מגיעים למדינה שבה "משהו שימושי" הוא יכולת או ידע שמגדילים את תפוקת היבול. במדינה החקלאית הזו גרה ילדה בשם נימיה שהחלום שלה הוא לעוף ולכן היא מנסה לבנות מכונה מעופפת. אך ראש המדינה ותושביה חושבים שזה לא אפשרי ועומדים בדרכה. אבל אולי היא עוד תצליח להגשים את החלום, בעזרת מטיילת אחת והאופנוע שלה.

קינו והרמס נוסעים ביער בחיפוש אחר מדינה שעליה שמעו, אבל לא מוצאים אותה. לאחר זמן מה הם פוגשים משפחה שגרה ביער, אותם משרתת אישה זקנה וחביבה שטוענת שהיא בובה מכאנית. קינו והרמס מתארחים אצלם וככל שהם מבלים איתם יותר זמן הם שמים לב לכל מיני דברים מוזרים, ושאולי האמת מאחורי המשפחה הזו שונה ממה שזה נראה.

קינו והרמס מבקרים במדינה שמתגאה בשלום ששורר בה. אבל בור הגופות שראו לפני כניסתם למדינה, הטנקים וכלי המלחמה הישנים שמעטרים את הרחובות והמראה של חיילים מתאמנים לקרב במרחק, מרמזים על שלום מסוג אחר. ביקורם של קינו והרמס במוזיאון ההיסטוריה ואיך הם ראו זאת במו עיניהם, מאשרים שאכן סוג השלום הזה הוא לא מה שניתן לצפות, ואף די מזוויע.

קינו שמעה על מדינה שמתייחסת רע למטיילים ומחליטה לבקר בה מתוך סקרנות. אבל להפתעתם, קינו והרמס מתקבלים בברכה ואף מתיידדים עם ילדה בשם סאקורה, שמזכירה לקינו את עצמה כילדה. ולשם שינוי, קינו תוהה אם היא יכולה הפעם להישאר ליותר משלושה ימים... אבל באופן מוזר תושבי המדינה מתנגדים לכך נחרצות ומאיצים בה לעזוב בתום שלושת הימים. והיא גם תדע למה, לצערה הרב, מאוחר מדי.